לוגו עמותת פעמוני רוח

בית המחסה - המרחב החי

המרחב החי הוא בית המחסה שלנו הוא בית קבע לבעל-החיים. כל בעלי-החיים במרחב החי אומצו למרחב החי במטרה להיטיב את איכות חייהם ורווחתם. כולם אומצו במטרה לקבל שיקום פיזי ו/או נפשי בשל תנאי מחייה לא נאותים:  הזנחה, התעללות, העדר טיפול אישי, העדר מרחב מחיה תואם, תזונה לקויה ויחס לא הולם.

עקרונות המרחב החי בעמותת פעמוני רוח

חופש מרעב וצמא

 החופש לתזונה מספקת, מותאמת ומלאה לשימוש הבריאות והחיוניות

חופש מאי-נוחות

לכל בעל- חיים מרחב נקי המאפשר לנוע באופן חופשי בין אזור האכלה, אזור המנוחה והאזור של עשיית הצרכים.​לכל בעלי-החיים יש זכות למחסה, מקום בטוח ומוגן מתנאי מזג אויר, רעש, מגע והפרעות אחרות. מצע הגידול מאפשר הן הגיינה והן מגע עם קרקע קרובה ככל האפשר לתנאים הטבעיים, כגון קרקע שניתן לחפור עבור ארנבונים. ​אנו מתחשבים בשעות הפעילות של בעלי-החיים, למשל: ארנבונים פעילים בשעות הערב. ​כמו כן, מכיוון שהחיים בשבי עלולים להיות מנוונים פיזית ו/או נפשית, אנו מספקים לכל בעלי-החיים אתגרים חושיים וקוגנטיביים מגוונים ומשתנים כגון: הוספה של ענפים ושינוי מיקום הענפים עבור ומכרסמים.במרחב החי לא מתבצע ניוד של בעלי-חיים למטרת טיפול וחינוך, אלא רק למטרות טיפוליות ושיקומיות בבעלי-החיים.

חופש מכאב, פציעות ומחלות

לכל בעלי-החיים יש נגישות למים טריים ותזונה מלאה ומותאמת לסוגם ולמצבם הרפואי. בעלי-החיים מקבלים טיפול וטרינרי שוטף הן במצבים של פציעה/פגיעה/מחלה והן לשם טיפול מניעתי קבוע.​במרחב החי אנחנו נמנעים מרבייה. עיקור וסירוס מאפשרים הרגלה מואצת ומיטיבה יותר של בעלי-חיים זה לזה, מונעים סיבוכים רפואיים הקשורים במערכת הרבייה, מפחיתים התנהגויות טריטוריליות ומונעים צפיפות יתר.​אנחנו מונעים רבייה גם על ידי הפרדה בין זכרים לבין נקבות.

החופש לבטא התנהגות נורמלית

 בעלי-חיים נבדלים בצרכיהם החברתיים. לבעלי-חיים בטבע יש מבנים חברתיים שונים: להקתיים, זוגות ובודדים. ​במרחב החי אנחנו מנסים לחקות את התנאים הטבעיים על ידי: בקרה הן על הצפיפות ועל השילובים הנדרשים בין בעלי-החיים המתגוררים יחד. לדוגמא חולדה הינה חיה חברתית ואינה יכולה לחיות לבדה. ​קליטת בעל-חיים חדש למרחב החי צריכה להיעשות בהתאם לצרכים החברתיים שלו ושל בעלי החיים המתגוררים שם. לדוגמא: אצל ארנבונים מתקיימת היררכיה חברתית ולכן הרגלה של ארנבון חדש ללהקה הקיימת, צריכה להיות מדורגת כדי למנוע התנהגות תוקפנית ופציעות.

חופש מפחד ומצוקה

בעלי-חיים בדומה לבני אדם, נבדלים הן ברצונותיהם והן ביכולות ההבעה שלהם (מבע, שפת גוף, שפה וכו’). אצל חלק מבעלי-החיים כגון כלבים וחולדות קיים צורך לקשר עם בני אדם. על מנת לאפשר מפגש חינוכי וטיפולי מיטיב, ובכדי לשמור על רווחת בעלי-חיים, נכון שינכחו במרחב החי הן בעלי-חיים בעלי צורך ורצון לקשר עם בני אדם והן בעלי-חיים ללא צורך זה. הצרכים השונים של בעלי-החיים מאפשרים מגוון גישות טיפוליות וחינוכיות חלקן דרך קשר ישיר וחלקן דרך התבוננות. אנו רואים בנו כאחראיים על המרחב החי ועלינו להיות קשובים ולהיענות לאופי יצירת הקשר הנדרש מול כל בעל-חיים. בדרך זו, אנשים לומדים להיות קשובים לעצמם ולאנשים בסביבתם ובמקביל מפנימים את החוויה של היותם קשובים על ידי אחרים. בשום מצב אנחנו לא כופים על בעל החיים מגע וקרבה.  על הקשר, הקרבה ו/או המגע להיות תוצאה של יוזמה משותפת מצד בני האדם ובעלי- החיים. במידה ובעל-החיים נמנע/מסתייג/בורח למחסה, איננו כופים אינטראקציה. אזור הקשר עם האורחים מהווה אזור שונה מאזורי המחסה וההאכלה של בעל-החיים כך שתתאפשר המשך התנהגותו הטבעית של בעל-החיים.

בית המחסה והטיפולים עבור החיות ובני האדם מתקיימים ללא מטרות רווח ומתאפשרים ע''י תרומות ושיתופי פעולה

בנג׳י

אני בנג’י. אני ברווזת ברבר. הגעתי לכאן ביוני 2022, כשהייתי בת 8 חודשים. בקעתי מביצה ליד אנשים ולא ליד ברווזים ומאז גרתי איתם. הם בעצם היו הלהקה שלי. בבית גרנו הורים וילדים. ישנתי בחדר השינה של הילדים. לפעמים לקחו אותי בתיק לבריכה כדי שאוכל להיות בסביבה של מים, אבל לא נכנסתי למים. המשפחה שגידלה אותי הביאה אותי לפעמוני רוח כי הם רצו לשפץ את הבית שלהם ודאגו שהרעשים יפחידו אותי. הילדים מאוד אהבו אותי ולא רצו להיפרד ממני, אבל בסוף החליטו לחשוב על מה שהכי נכון בשבילי גם אם זה קשה להם.
כשהגעתי לפעמוני רוח, הייתי צריכה להיות בתחום סגור וקטן כדי לשמור עלי בזמן שאני מתרגלת לבית החדש שלי. הייתי לבד ולפעמים גם תקפתי את האנשים כי לא הכרתי כלום והכל היה חדש וקצת מפחיד. היום אני מאוד רוצה שיבואו לבקר אותי ויהיו איתי. אני רגילה לחברה של אנשים וזה וגורם לי להרגיש בטוחה אבל אולי כדאי שתדעו שבטבע הייתי אמורה להיות עם עוד ברווזים.

כלב עמותת פעמוני רוח

ששון

נולדתי במאי  2007. הייתי תינוקת קטנטנה ועברתי התעללות ע”י קבוצת נערים. אחד מהנערים שפגע בי התחרט ורצה לעזור לי. הוא לקח אותי לעמותה שמצילה כלבים והשאיר אותי שם עם פתק ‘פגענו בה, תעזרו לה’. נשארתי קטועת זנב ושבורת רגל, אך שמחה, בוטחת בכולם, ורגישה לנפש האדם ולכל בעלי החיים שמגיעים אלינו.  
את הבית שלי מצאתי בגיל חודש וחצי אחרי שגרתי בעמותה שמצילה גורי כלבים. היום אני שמחה לקראת כל מי שמגיע, ולא עוזבת לרגע את מי שחש ברע. 
עברתי המון בחיי ואני מלווה יום יום אנשים, כל אחד עם הקשיים והיכולות שלו. מספרים שגם בזכותי קם המרחב פעמוני רוח, אני עוזרת לכל החיות להשתקם וקשורה אליהן מאד.  כשאני נובחת זה אף פעם לא סתם, ולפעמים אני ממש מוכרחה לקבל תשומת לב, גם כשאי אפשר. 




כלב-אימוץ-כלבים-איך-מאמצים-כלב

לב

הגעתי בן 3  וחצי לעמותה בנובמבר 2018. הגעתי לכאן מהסגר קריית ארבע. אני לא יכול לספר במילים אנושיות מה קרה לי לפני ההסגר. כשיצאתי מההסגר הגוף שלי היה כאוב ופצוע וגם פחדתי נורא. עברתי ניתוח קטיעת רגל, ויש לי כמה צלקות.
בהתחלה שכבתי במיטה, ולא כל כך יכולתי לזוז. פחדתי מאד ממקלות ומגלגלים. אולי פחדתי מעוד דברים, אבל אלו הפחדים שאנשים זיהו אצלי. היו עוד כלבים, והיו חתולים, והרבה דברים הבהילו אותי. לא כל כך יכולתי ליצור קשר עם אנשים. היה לי קשה לאכול . לאט לאט התחלתי להעיז לעשות דברים קטנים. להסתכל על אנשים. לעלות לספה ולגלות שנעים שם. החתולים התחילו לשחק לידי. היום אני כל כך אוהב להיות עם אנשים. אני אוהב את הספות של פעמוני רוח, וקשה לי כשאני לא יכול להיות שם. יש לי אזורים רגישים בגוף שלי, והוטרינרית דואגת לא לתת זריקות באיזור הצוואר. ליטופים דווקא אני אוהב בצוואר וגם בראש. 
אני זהיר ולומד להתנסות עם אוכל חדש וטעמים חדשים כל הזמן, למרות שזה ממש קשה לי. אני לומד לבטא את מה שאני מרגיש, למשל אני מניח ראש על מי שמתחשק לי שילטף אותי, ולפעמים גם מראה עם היד שלי שנעים לי. כשאני מתרגש אני נושם בכבדות, ולפעמים גם משהק. כשאני רוצה להיות לבד אני משתבלל. לפעמים אני גם אוהב לשחק. לפעמים קשה לדעת מה אני מרגיש כי אני יכול לפתוח את הפה ולהראות את השיניים שלי וזה יכול להראות קצת מפחיד אבל בעצם אני רק רוצה תשומת לב.




קים

לפעמוני רוח הגעתי במאי 2020 כשהייתי בת חמש. הגעתי ישר מבית החולים הווטרינרי בית דגן, ולשם הגעתי מספר פעמים למחלקת הכלבים הנטושים. אני סובלת מסכרת, ושלושה שבועות אחרי שהגעתי לפעמוני רוח התעוורתי. עברתי ניתוח ועכשיו אני רואה, אבל יש לי בעיות עצביות בעין שמאל. כשהגעתי לפעמוני רוח הייתי מפוחדת, רזה וחלשה. היום אני מרגישה יותר טוב, אני מקבלת אינסולין פעמיים ביום, ועדין סובלת מאד מחרדת נטישה. אם משאירים אותי לבד במקום סגור אני נבהלת מאד ומנסה לצאת בכל הכוח שיש לי בגוף וגם מחפשת מהר אוכל וגם מייללת המון. אני לא יכולה לספר במילים אנושיות מה עבר עלי בחמשת שנות חיי הראשונות, אבל אנשים יודעים שאם מתקרבים אלי כשאני אוכלת או שותה זה מפחיד אותי מאד. האנשים גילו שבאוטו אני מאד רגועה, וכשאני מחוץ לבית אני זקוקה לפינה, שם אני מרגישה מוגנת. אני מרגישה טוב גם כשמברישים אותי. מה שהכי עוזר לי זה להיות עם הלהקה שלי. הם מלמדים אותי לרוץ, לנבוח, ולהנות, ואת חוקי הלהקה שלהם.

לוסי

הגעתי לפעמוני רוח עם ג’יין בנובמבר 2021. היינו בוגרות, קשה לאנשים לדעת בדיוק בנות כמה היינו. אבל הגענו יחד, שתינו חסרות אוזן אחת. איש עם רצון טוב הציל אותנו מפינת חי, שלא התייחסו אלינו כל כך טוב בה ובעיקר לא היה לנו מקומות לחפור ולהתחבא שזה משהו שארנבונים ממש אוהבים לעשות. זה עוזר לנו להרגע ולהרגיש בטוחים. אבל הוא עצמו לא כל כך ידע איך לעזור לנו, וחיינו בכלוב קטן עם אוכל שמאד לא התאים לנו. 
כשגרנו אצל האיש הזה, היה לנו צפוף ולא יכולנו להסתתר או לחפור עדיין, אבל הרגשנו יותר בטוחות. מה שגם אהבתי אצל האיש הזה, זה שאצלו אף פעם לא הרגשנו שונות, הרגשנו ארנבוניות רגילות לגמרי. האמת שעד שהגענו לפעמוני רוח לא פגשנו ארנבונים אחרים אז חשבנו שכל הארנבונים נראים כמונו.
כשהגענו לפעמוני רוח התרגשנו כל כך מלחפור ולהכנס לכל מיני מקומות מסתור ומחסה, התחלנו להרגיש ממש בבית. פגשנו את אלישע ואת כרמן, ארנבונים שפעם גרו פה, ופתאום שמתי לב שיש להם שתי אזניים שלמות, והתחלתי לחשוב האם משהו לא בסדר אצלנו שיש לנו רק אוזן אחת, ולהרגיש קצת שונה, זה פעם ראשונה שהרגשתי שונה ולא ידעתי אם אני אוהבת את זה או לא. 

חולדות- עמותת-פעמוני-רוח

חולדונים

לפעמוני רוח הגענו ב2020   כשהיינו די בוגרים. ננטשנו בשני כלובים קטנים ליד חנות חיות, שרצתה למכור אותנו. הגענו חמישה. 3 בכלוב אחד ו2  בכלוב אחר. די מהר הפכנו לרבעיית חברים טובים, ומיצי נשאר בודד. בהתחלה פחדנו מאד מאנשים. התחבאנו כל היום, וקיבלנו המון מחבואים!! למדנו לטפס מאד מהר, ולמדנו לאגור מזון טעים בבתים שלנו. לפעמים חתולי השכונה באים לתצפת עלינו, מענין מה הם חושבים… אנחנו מאד אוהבים משחקים מעניינים, כי בטבע חולדות רגילות לחפש לעצמם מזון מוסתר. 

שמנו לב שיש אנשים שנרתעים מאיתנו, שחושבים שאנחנו קצת מגעילים ואומרים שיש משהו מפחיד בזנב הארוך שלנו, ובציפורניים החדות שלנו. בהתחלה זה הפתיע אותנו, אנחנו כל כך קטנים ויש לנו פרצוף חמוד ואף מחודד, הציפורניים שלנו משמשות לטיפוס ולתפיסה של אוכל (אנחנו אוכלים ממש מנומס עם הידיים) והזנב שלנו עוזר לנו להרגיש דברים. יש כאלה שאחרי שהכירו אוותנו מקרוב התחילו לחבב אותנו ממש ורצו בקרבתנו ויש כאלה שעדיין קצת נרתעים.

חולדה-עמותת-פעמוני-רוח

מיצי

אני חי לבד כי הלהקה שלי לא מקבלת אותי. כלומר, אני לא באמת לבד כי הם ממש מעבר לרשת, הם רואים ויודעים שאני כאן ואני יודע שהם שם. משהו לא עבד לנו כשחיינו ביחד. הרגשתי שאני לא מצליח לאכול ולא מצליח להרגיש טוב. אני חושב שאני זקוק לדברים שונים ממה שהם. אני אוהב לחיות למטה, והם אוהבים גובה. אני צריך לאכול לאט, והם אוהבים לאסוף הרבה אוכל ולהחביא אותו מהר מהר. 

שרקנים- עמותת-פעמוני רוח

שרקניות

הגענו בספטמבר 2021  לפעמוני רוח, להקה של 12 שרקניות. גדלנו יחד בכלוב מתכת מרשת בתוך פינת חי. זוג אנשים טובים שדאגו לנו החליטו להוציא אותנו משם, וכך נסענו מצפון הארץ לביתינו החדש. בחודש הראשון לא העלינו על דעתינו שאפשר להתהלך בשטח גדול יותר מהכלוב שהיה לנו. לאט לאט התנסינו ברעיון שאין גדר אמיתית שתוחמת אותנו מעכשיו. ואז גילינו עולם ומלואו. אנחנו חיות מתחת לעץ זית, מחוממות בחורף ומתכבלות במחילות קרירות בקיץ. האנשים חושבים שהרבה מאיתנו קרובות משפחה, כי באנו מאותו המקום. כולנו כבר מבוגרות, חלקינו כבר לא כאן. אנחנו מתבגרות בשלווה אחרי חיים שלמים בכלוב.

לפעמים אנשים חושבים שאנחנו אחיות גם כי חלקנו דומות אחת לשניה, הם אפילו לא מצליחים להבדיל ביננו, ולא נתנו לנו שמות. אנשים הם ממש יצורים מוזרים, איך אפשר לא להבדיל ביננו? לכל אחת מאתנו יש אופי שונה לגמרי, ריח שונה, אנחנו מסתרקות אחרת, מעדיפות עלים אחרים, ואפילו יש לנו שריקה אחרת. 

גורי

הגעתי באוקטובר 2020 לפעמוני רוח כשהייתי בן חודשיים. מצאו אותי בחניון בלב תל אביב אחרי שנפלתי ממנוע של אוטו. היה קשה ללכוד אותי, ויש לי גם נטיה ליילל מאד מאד חזק כשאני ליד אנשים, ובחניון יש הד והיה קשה למצוא אותי. בפעמוני רוח טיפלו בי, כי הייתי מלא פרעושים. הבנתי די מהר שנעים לי ושאני מרגיש בבית. וכשנעים לי אני מתרפק בלי סוף. אנשים אומרים לי להפסיק לצעוק, כי כשאני מיילל זה מאד חזק. ככה למדתי לתקשר עם אנשים. אני אוהב  לישון עם השרקניות, ולפעמים גם אני קצת מציק להן.

חתול- עמותת-פעמוני-רוח

ברליוז

הגעתי לפעמוני רוח בן חודשיים באוגוסט 2019 בגיל ינקות עם אחי טולוז. אנשים טובים מצאו אותי על כביש סואן ללא אמא שתטפל ותדאג. כשהגעתי לא אהבתי כלבים בכלל, והייתי חייב ללמוד מהר שהכלבים שלנו רוצים בטובתי. בפעמוני רוח גדלתי עם ניקי, שהיתה כלבה עם לב גדול שמאד אהבה אותי, והשתוללתי המון עם טולוז. בפעמוני רוח קרו לי המון הרפתקאות. פעם נתקע לי קוץ עצום בבטן. וגם נשברה לי רגל ששכבתי על הספה ונחתי. עברתי ניתוח מסובך ולפעמים אני עדיין צולע מעט. אני אוהב הרפקתאות. ולטפס על עץ התות של פעמוני רוח. טולוז אחי נעלם. היה לנו קשר מיוחד, כמו של אחים. לפעמים משחקים, לפעמים רבים, המון ביחד. בפעמוני רוח לא יודעים מה קרה לטולוז.

חתולה-עמותת-פעמוני-רוח

שירלי

הגעתי לפעמוני רוח באפריל 2021 כשהייתי גורה. רן, שעובד בחברה שמביאה הביתה גז בישול למטבח מצא אותי, ונסעתי איתו במשאית הענקית כל היום. היה לי נעים שם איתו, וגרגרתי, אבל הוא נבהל וחשב שקשה לי לנשום. אז הוא הביא אותי לפעמוני רוח. יש לי המון סוגים של מצבי רוח, והם מתחלפים די מהר. אני צריכה ללמוד המון. פעם חשבתי שכל כלב או חתול מפחידים. ידעתי לסמוך רק על אנשים. ואני עוד צריכה להתאמן בלתת אמון בחיות אחרות כדי להרגיש יותר בנעימים איתן.

צור/י קשר עם עמותת פעמוני רוח: